מסלול טיול במונטנגרו: יומן משפחתי, יום אחרי יום

מי אנחנו ולמה מונטנגרו

תשעה אנשים, שלושה דורות, שני רכבים שכורים. סבא וסבתא בני שישים, שלושה זוגות צעירים בני עשרים וחמש עד שלושים ואחת, ותינוקת אחת קטנה שגררנו איתנו לכל מקום. בחרנו במונטנגרו כי רצינו הרים וים באותו טיול, בלי לטוס רחוק ובלי לשבור את הבנק. אחרי הימים שעשינו שם, אני כבר יכול להגיד שזאת הייתה בחירה טובה.

הפוסט הזה הוא יומן מסלול, יום אחרי יום. מה עשינו, כמה זה עלה, ומה הייתי עושה אחרת. נתחיל מההתחלה.

יום 1: נחיתה בטיבאט, פורטו מונטנגרו ולינה בדוברוטה

נחתנו בטיבאט בשתיים בצהריים. אספנו את הרכבים, וכמעט בלי לתכנן יותר מדי נסענו להסתובב בפורטו מונטנגרו.

המרינה שם יפה. הרבה יאכטות, אנשים שמטיילים בנחת, ואווירה רגועה שקשה לא להתחבר אליה. אכלנו צהריים במסעדה בשם One, ממש על המים. האוכל טעים, הישיבה נעימה, ומזג האוויר שיחק לטובתנו. התחלה מושלמת.

לקראת ערב המשכנו למלון שלנו, Maison W בדוברוטה, והגענו כבר אחרי שהחשיך. אין שם בעצם לובי של ממש, אבל החדרים גדולים ומרווחים באמת, ויש חניה נוחה צמוד למקום. ללילה ראשון אחרי טיסה, בדיוק מה שצריך.

יום 2: שייט לפראסט, הרכבל של קוטור ומנזר אוסטרוג

קמנו ויצאנו לארוחת בוקר ב-Platani, מסעדה ממש ליד המלון. אחר כך התעכבנו קצת בגלל כמה סידורים אישיים של בני המשפחה, אז יצאנו לדרך מאוחר מהמתוכנן. לא נורא.

שייט בסירה מהירה לפראסט

ירדנו לשייט שיוצא ממש ליד המסעדה. סירה מהירה, שעה וחצי, עם עצירה של עשרים דקות בפראסט. המחיר: בערך עשרים יורו לאדם. החוויה הייתה מטורפת. הסירה טסה על המים, הנופים נפתחים מכל כיוון, וקשה לתפוס את כל היופי בעיניים, קל וחומר במצלמה. פראסט עצמה עיירת אבן קטנטונת, ועשרים דקות הספיקו כדי להריח את המקום ולצלם. לתינוקת המהירות הייתה לפעמים קצת מפחידה, אבל בסוף גם היא נהנתה.

הרכבל של קוטור

אחרי השייט אספנו את הציוד והמשכנו לרכבל של קוטור. יש חניה מסודרת בתשלום, והכרטיס עולה עשרים ושלושה יורו לאדם. הנסיעה ברכבל לבדה שווה את הכסף. עולים המון בגובה תוך כמה דקות, והמפרץ נפתח מתחתיך בצורה שקשה לתאר. למעלה קריר יותר, ויש כמה אטרקציות.

אנחנו המשכנו עם הסעה, בערך עשרה יורו לאדם, אל המאוזוליאום של נייגוש. נסיעה של כעשר דקות עד הכניסה. שם שילמנו עוד שמונה יורו לאדם, ועלינו 461 מדרגות עד למעלה. כן, ספרנו. הנוף מהפסגה יוצא דופן, מאלה שנשארים איתך הרבה אחרי שירדת. אפשר להגיע לשם גם ברכב, אבל הנהג בסירה סיפר לנו שבכבישים הצרים יש לפעמים פקקים שקשה מאוד להיחלץ מהם, אז ויתרנו. דווקא טוב שוויתרנו.

חזרנו מהמאוזוליאום ואכלנו בחלק העליון של הרכבל, במסעדה בשם Forza. תכל'ס, מתויירת ולא ממש שווה. חלק מהחבר'ה דווקא עשו את רכבת ההרים שיש שם למעלה והמליצו עליה בחום. אם אתם שם, תשקיעו בזה במקום בארוחה.

לינה ליד אוסטרוג

לקראת השקיעה ירדנו ברכבל, וגם הירידה חוויה בפני עצמה. משם המשכנו למלון הבא. בחרנו לישון ב-Sokoline, ליד מנזר אוסטרוג, כדי לפצל את הנסיעה צפונה לשני ימים. הנסיעה לא הייתה פשוטה: בערך שעתיים בכבישים חשוכים, ולקראת הסוף גם צרים מאוד. קיבלנו את החדרים והלכנו ישר לישון. את אוסטרוג עצמו נשאיר ליום הבא.

יום 3: מנזר אוסטרוג, מפל סקקביצה ובקתת עץ בלב שום מקום

קמנו בסוקולינה והנוף מהחלון סגר את כל הוויכוח. כל דקה של נהיגה בחושך אתמול בלילה הייתה שווה את הבוקר הזה. היום עברנו ממנזר שתלוי על צוק, דרך מפל שניזון משלג, ועד לבקתת עץ מבודדת שאין בה אפילו חימום רגיל.

מנזר אוסטרוג

נסענו למנזר אוסטרוג, אחד מאתרי הדת הכי חשובים במונטנגרו, חצוב בתוך סלע אנכי. עלינו למנזר העליון, הכניסה בחינם. המבנה הלבן שנדחף לתוך הצוק נראה כאילו מישהו הדביק אותו שם בכוח, וזה עובד. שווה את העצירה גם אם אתם לא דתיים בכלל.

תצפית אגם סלאנו ומפל סקקביצה

בדרך צפונה עצרנו בתצפית של אגם סלאנו, אגם מלאכותי משובץ איים קטנים, מבט פנורמי יפהפה לעצירת חמש דקות. משם המשכנו למפל סקקביצה. המסלול קצר אבל קצת לא פשוט עם תינוקת או עם סבא וסבתא, והמים? קפואים. ישר מהפשרת השלגים. האמיצים שבחבורה טבלו. אני צילמתי.

לינה ב-Nadgora Skyhouse

לקראת ערב הגענו ל-Nadgora Skyhouse, קומפלקס בקתות בכפר מבודד, בערך רבע שעה מז'בליאק. שכרנו את הווילה הגדולה. זה לא מלון, שיהיה ברור: המבנה כולו עץ, מחממים אותו עם קמין אמיתי, והאווירה כפרית עד הסוף. בישלנו ארוחה משפחתית חמה סביב האש, וזה היה בדיוק מה שצריך אחרי יום בהרים.

שני דברים שכדאי לדעת מראש. אחד, תגיעו לשם בפעם הראשונה באור יום. הבידוד אמיתי, ובחושך זה סיוט למצוא. שתיים, תעצרו בסופר בז'בליאק ותעשו קניות לפני, כי במטבח של הווילה אתם מבשלים לעצמכם.

יום 4: טרק אל קצה קניון טארה, אגמי דורמיטור ואכזבה קולינרית

יום שלם בשמורת דורמיטור. כשמתעוררים בבקתת עץ מבודדת הקצב של הבוקר משתנה לבד, בלי שתבקשו. היום ראינו אחד הקניונים הכי עמוקים בעולם, ביקרנו באגמים שנראים כאילו נלקחו מאגדה, ולמדנו שלא כל מסעדה מומלצת מצדיקה את ההמלצה.

הטרק לתצפית צ'ורבאץ'

המארח שלנו, אלכסנדר, יעץ לנו לצאת לטרק רגלי ישר מפתח הווילה. בערך שני קילומטר עד החנייה, ומשם עוד קילומטר בעלייה אל תצפית צ'ורבאץ' שמשקיפה על קניון נהר הטארה. הכניסה לשמורה חמישה יורו. התצפית עוצרת נשימה, אבל המסלול בכלל לא מתאים לעגלה. סבא, סבתא והקטנטנה עשו את זה בגבורה. אני קצת פחות.

אגמי דורמיטור

אחר הצהריים ירדנו דרומה לאגם וראז'יה, "אגם השטן", שמפורסם בצבע הטורקיז שלו, ולאגם ריבליה שלידו. האזור פתוח ויפה להליכה, אבל הרוח הייתה קרה ברמה שקיצרה לנו את הביקור. הסתכלנו, צילמנו, חזרנו לאוטו.

מסעדת ORO בז'בליאק

הלכנו בעקבות ההמלצות ל-ORO בז'בליאק, וזאת הייתה אכזבה. האוכל הרגיש לא גמור, והמקום כולו ריח של מלכודת תיירים. חזרנו לווילה, הדלקנו את הקמין, והערב המשפחתי פיצה על הארוחה הבינונית. ככה זה לפעמים.

יום 5: מהצפון חזרה לים, הפתעת יום העצמאות, מערה ויין

היום הזה היה כולו מעברים. נפרדנו מהצפון הפראי ומהבקתה והתחלנו לנסוע דרומה בחזרה לים. התוכנית המקורית הייתה שופינג בפודגוריצה, אבל מונטנגרו החליטה אחרת, ויצא לנו אחד הימים הכי כיפיים בטיול דווקא בלי שום תכנון.

עשינו סטייה לכביש P14 הצר והמפורסם, שנפתח ממש לאחרונה אחרי שנמס השלג. עצרנו בנקודת תצפית בדרך, מהסוג שאתה לא מתכנן אבל שמח שעצרת. משם המשכנו לקניון BIG FASHION בפודגוריצה, והגענו לדלתות סגורות. יום העצמאות של מונטנגרו. לא ידענו.

אז שינינו כיוון. נסענו למערת ליפה, נכנסנו ברכבת פתוחה עד הפתח, וטיילנו בין הנטיפים. קר שם בפנים, בערך עשר מעלות, אז קחו את זה בחשבון. המחיר בערך שבעה עשר דולר. כדי להתחמם קפצנו ליקב ליפובאץ הסמוך, טעימות יין באווירה רגועה, וזה סגר את הצהריים בול.

לערב הגענו לבודווה, הסתובבנו בסמטאות של העיר העתיקה ואכלנו שם. משם נסענו ללינה בדוברוטה, מתחם ענק ב-Airbnb עם שישה חדרים, שלושה שירותים ומטבח חוץ ממש על קו המים. אחרי כמה לילות בהרים, לחזור לישון ליד הים זה שדרוג רציני.

טיפ אחד מהיום הזה: לפני יום אורבני, תבדקו את לוח החגים הלאומיים. חג אחד יכול לסגור לכם עיר שלמה.

יום 6: בוקר אבן בקוטור, סווטי סטפן והטיילת של בודווה

את היום השישי נתנו לים. התחלנו בארוחת בוקר ב-Resto Bar בתוך העיר העתיקה של קוטור. המבוך נטול המכוניות שם מושלם לתינוקת, היא רצה בין הסמטאות ואנחנו נשמנו רגע.

משם נסענו לאי המפורסם סווטי סטפן, ויש לי סקופ קטן: אחרי תקופה ארוכה שהיה סגור, עכשיו אפשר שוב להתקרב לאי ולחצות את הגשר. נהנינו מהחוף, מהמים הצלולים, ואפילו טבלנו. שווה לבדוק מה הסטטוס לפני שאתם שם, כי זה משתנה.

אחרי החוף נסענו לטיילת של בודווה והלכנו עד פסל הבלרינה שיושב על סלע מול החומות. ערב רגוע, שיטוט נעים, וחזרה לדוברוטה.

שני דברים קטנים: החנייה ליד סווטי סטפן יכולה להיות יקרה, אז קחו את זה בחשבון. והעיר העתיקה של קוטור שטוחה ומושלמת לטיול עם עגלה, אם אתם עם ילדים קטנים.

יום 7: בוקר אחרון בקוטור והדרך הביתה

הבוקר האחרון של טיול תמיד מרגיש קצת מוזר. יובל ואני נאבקנו במזוודות, סבא יואב לקח על עצמו את הקטנטנה, ויצאנו לסיבוב פרידה רגוע בקוטור לפני הדרך לשדה התעופה. יום ראשון בבוקר, העיר שקטה, והאור נופל על האבן בדיוק כמו שצריך.

משם נסענו להחזיר את הרכבים בטיבאט. להחזיר שלושה רכבים שכורים עם שמונה מבוגרים ותינוקת זה מתכון לכאב ראש, אבל אצלנו הכל עבר חלק, כי דאגנו מראש לביטוח מלא עם ביטול השתתפות עצמית. החזרנו מפתחות, אף אחד לא בדק לנו כל שריטה, וטסנו בראש שקט.

שני טיפים אחרונים. אל תחסכו על ביטוח הרכב. הכבישים במונטנגרו צרים ומפותלים, וביטוח מלא שווה כל שקל בשקט הנפשי לבד. ושדה התעופה של טיבאט קטן וקומפקטי, אבל התורים זוחלים, אז קחו סבלנות וחטיפים לילדים.

אחרי שבעה ימים: מה למדנו

מונטנגרו נתנה לנו הכל באריזה אחת קטנה. ים והרים, מערות ויקבים, ערים עתיקות ובקתות עץ באמצע שום מקום. טיול של שלושה דורות דורש גמישות ולא מעט ויתורים, אבל החוויות ששווה לצבור יחד שוות את זה בגדול.

אם אתם שוקלים לעשות את זה עם משפחה גדולה, שתי מחשבות לסיום. אל תעמיסו את הימים יותר מדי, כי הקצב של תינוקת ושל סבא וסבתא הוא הקצב האמיתי שלכם. ותשאירו מקום להפתעות, כי דווקא היום שהכי השתבש לנו, עם הקניון הסגור, יצא אחד הכי טובים. חזרנו מגובשים, עם מלא תמונות וטעם של עוד.