איך מתניידים במונטנגרו: רכב שכור, תחבורה ציבורית והאמת על הכבישים

רכב שכור או תחבורה ציבורית?

כשמתכננים טיול משפחתי גדול, שמונה מבוגרים ותינוקת בת שלוש שנותנת את הקצב, שאלת ההתניידות הופכת להחלטה הכי חשובה בטיול. מונטנגרו היא מדינה של ניגודים: מצד אחד רצועת חוף שטוחה ונוחה, ומצד שני רכסי הרים דרמטיים, קניונים עמוקים וכבישים שגורמים ללב להחסיר פעימה. אז איך הכי נכון להתנייד בה? אפשר בכלל להסתמך על תחבורה ציבורית? ואיך מתמודדים עם הנהיגה בצפון? ריכזנו את כל התובנות, המסקנות, וגם פדיחה אחת עם משטרת התנועה, מהמסע שלנו.

בואו נשים את הדברים על השולחן: במונטנגרו, במיוחד אם אתם רוצים לצאת מגבולות הריביירה, רכב שכור הוא חובה. נכון, יש תחבורה ציבורית, אוטובוסים שמחברים בין הערים המרכזיות כמו קוטור, בודווה ופודגוריצה, ויש מוניות באזורי התיירות. אבל קשה מאוד, ולפעמים בלתי אפשרי, להגיע ככה לפניני הטבע האמיתיות. מסלולים נסתרים, תצפיות מבודדות כמו צ'ורבאץ', או לינה בבקתת עץ בהרים, דורשים עצמאות מלאה. הרכב הפרטי גם נתן לנו את הגמישות לעצור מתי שרצינו, לחלץ עצמות או פשוט ליהנות מהנוף.

הרכבים שלנו: אל תתפשרו על גיר ידני

הזמנו מראש שני רכבים דרך חברת אופרן (Opran), ובשדה התעופה קיבלנו רכבים של Alamo מסוג דאצ'יה דאסטר (Dacia Duster).

הטיפ הכי חשוב שלנו: אל תתפתו להזמין רכב ידני רק כדי לחסוך כמה יורו. הכבישים במונטנגרו, ובמיוחד באזורים ההרריים בצפון כמו שמורת דורמיטור, קשים לנהיגה בהשוואה למדינות אחרות באירופה. עליות תלולות, ירידות חדות, סיבובים חדים וכבישים צרים. כל כך שמחנו שקיבלנו רכבים אוטומטיים. זה הוריד מאיתנו עומס עצום, ואפשר לנהגים להתרכז נטו בדרך, ובנוף, במקום בהחלפת הילוכים בלי סוף.

הכבישים: תורידו הילוך, ומרחק

החדשות הטובות: רוב הכבישים שנהגנו בהם היו מתוחזקים מצוין, סלולים היטב וברורים. החדשות הפחות טובות, ושחשוב לקחת בחשבון בתכנון הלו"ז, זה קצב הנסיעה.

במונטנגרו, חמישים קילומטר על המפה לא שווים חצי שעת נסיעה. תוואי השטח ההררי מכתיב נסיעה איטית, ולרוב תמצאו את עצמכם נוסעים 60 עד 80 קמ"ש בלבד. הנסיעות ארוכות יותר ממה שנדמה, גם כשהיעד נראה קרוב על המפה. קחו את זה באיזי, תכינו פלייליסט טוב, ותיהנו מהדרך.

ניווט, קליטה ומשטרת תנועה

ניווט ואינטרנט

לניווט השתמשנו בעיקר ב-Waze, שעבד מצוין, אבל גילינו שלפעמים Google Maps היה מדויק יותר בדרכים צדדיות. בניגוד לחששות שלנו מראש, כמעט ולא נתקלנו בבעיות קליטה לאורך הטיול. השתמשנו גם בחבילות גלישה מהארץ וגם ב-eSIM מקומי, ושניהם עשו את העבודה חלק.

משטרת תנועה (ראו הוזהרתם)

תפקחו עיניים. בניגוד לארץ, במונטנגרו יש נוכחות ערה מאוד של ניידות ושוטרי תנועה שאורבים בצדי הכבישים הבינעירוניים עם אקדחי לייזר. נתקלנו בהם כמה פעמים, ואפילו, בכנות מלאה, נעצרנו פעם אחת וחטפנו דוח. סעו כחוק, שימו לב לשלטי המהירות המשתנים, והימנעו מעקיפות מסוכנות. הפס הלבן שם הוא קודש.

חניה וביטוח: דברים ששווים את הכסף

ביטוח אפס השתתפות עצמית

את הרכבים הזמנו מהארץ בלי ביטוח מורחב, אבל בדלפק של Alamo הוספנו ביטוח מלא הכולל ביטול השתתפות עצמית, בעלות של כ-200 יורו לרכב לכל ימי הטיול. בדרכים צרות שבהן כל אבן או ענף יכולים לשרוט את הפח, השקט הנפשי הזה שווה כל שקל. זה גם מה שאפשר לנו להחזיר את הרכב ביום האחרון בתוך חמש דקות, בלי דאגות.

חניה בערים

בניגוד למה שחשבנו, מציאת חניה בערים המרכזיות, כמו פודגוריצה, קוטור או בודווה, הייתה פשוטה למדי. יש לא מעט חניונים מסודרים בעלות זניחה, ומומלץ להשתמש בהם במקום להסתבך בחיפוש חניה ברחובות צרים.

השורה התחתונה

נהיגה במונטנגרו היא חלק מהחוויה, לא מס שמשלמים בשבילה. היא דורשת סבלנות, ריכוז ולפעמים קצת תעוזה בכבישים צרים, אבל היא נותנת לכם כרטיס כניסה חופשי לכמה מהנופים הכי יפים באירופה. קחו רכב אוטומטי נוח, תעשו ביטוח מלא, תפעילו Waze, וצאו לגלות את הבלקן בקצב שלכם.